כשג'וקר פוגש חיוך של ילדה 

נעים להכיר, אני בינה מנהיים. כבר למעלה מחמש שנים שאני חיה ונושמת את עולם ההפעלות.

עברתי בעשרות בתי ספר, פגשתי אלפי תלמידות ב"ה, וזכיתי ליצור מיליוני רגעים של יופי.

תמיד כיף לי לראות את הבנות משתחררות ואת העיניים הופכות לכוכבים,

אבל יש רגע אחד מבחינתי שהוא ה"שיא".

רגע שבו הבנתי מה זה באמת להיות ג'וקר.

זה היה באחד מימי הקיץ העמוסים. באותה שעה בדיוק הפעלתי 500 בנות ביום מים סוער בירושלים,

מפעילה מטעמי רצה עם תוכנית בבני ברק

ובבית ספר שלישי נהנו מאביזרי המים הייחודיים שלי בהפעלה עצמית.

באמצע כל האקשן הרטוב הזה, הטלפון מצלצל. על הצג: רכזת בית הספר השלישי.

כמובן שעניתי – כי "ג'וקר" זה להיות בדיוק איפה שצריכים אותך, ברגע הנכון.

"בינה," היא אמרה לי בקול נרגש, "הייתי חייבת לשתף אותך בזמן אמת.

הבנות כאן באורות, אבל יש כאן ילדה אחת, בכיתה ג',

שמהיום שנכנסה לבית הספר לא ראינו חיוך אחד על הפנים שלה.

ועכשיו? היא רצה, משתחררת, נהנית ומחייכת מלוא הפה!

לא התאפקתי והייתי חייבת להתקשר…"